נסיעה באוטובוס היא תמיד דבר מענין. יוצא לך לראות את התרבות הישראלית במלוא כיעורה.
נסעתי כהרגלי מדי בוקר לתל אביב בעזרת האוטובוס. זה יום ראשון עמוס שכזה, שבדרך כלל אני מוצא מקום ישיבה בסוף האוטובוס, חבוי בין כל האנשים כבדי המשקל שהצליחו להיסחב עד הסוף כדי להעמיס את מלוא משקלם וזיעתם על האנשים הרזים שהתישבו באיזור הבלתי ממוזג הזה מאחור. הפעם לא מצאתי מקום ונשארתי לעמוד בקצה.
ככל שהתקדמנו, והאנשים החלו להיערם באוטובוס האחד על השני, היה ברור שעוד מעט הנהג כבר לא יוכל לראות את הדרך. חיילת אחת, לבנה כמו סיד, נעמדה לה בפתח המעבר המעוגל ("מעבר האקורדיון") בין חלקו הקדמי והאחורי של האוטובוס המוארך שלנו, ומנעה מכל מי שעלה אחריה להמשיך לעבור, אלא אם רצה ליבו לטפס בעדה ובעד כל מי שנאלץ לעמוד מאחוריה. לא נעים לישראלים לדחוף ככה סתם, צריך למהר לאן-שהוא כדי שההחלטה תהיה צודקת.
עוד לפני שיצאנו מהעיר, כמות האנשים בחלקו הקדמי, זה שלפני מעגל האקורדיון, היתה בלתי נסבלת, והנהג לא יכל לסגור אפילו את דלת הכניסה. הוא תפס יוזמה, חפן את מיקרופון הכריזה שלו, וביקש בנחמדות מהולה ברוגז קל, מהאנשים הטובים באוטובוס להתקדם פנימה, אחרת הוא לא נוסע. החיילת, פניה כלפי המשך הדרך השוממת, לא הנידה עפעף והמשיכה להחזיק בעמדת הכוח שלה על כל האוטובוס. אלו שאחריה לא טרחו לבקש ממנה להתקדם, משום שגם להם היה נוח בעמדה שלהם, עם איזה עמוד מעבר לפוט בין ידיהם.
הנהג, שהחליף כבר את הנחמדות במלוא הרוגז שניתן היה, אחרי שהמתין דקה או שתים להתפתחות, כרז שוב בבקשה שהאנשים במרכז יתקדמו פנימה יותר לתוך האוטובוס. את החיילת זה לא ענין. מבטה היה קפוא ואדיש, והאנשים מאחוריה לא יכלו להיות אדישים אפילו יותר למצב.
הנהג, חסר אונים, שחרר את האנשים מלפנים שנעמדו לידו בלית ברירה, וביקש מהם לעבור לחלקו האחורי של האוטובוס, היכן שיש מקום בשפע. האנשים הטובים נענו לבקשתו ויכולנו לשוב לנסוע.
-----
מאוחר יותר, כאשר הגענו כבר לתל אביב וראשון האנשים באוטובוס ירד בתחנה שלו, התפנה מקום. קפצה במהירות החיילת והתיישבה במושב הפנוי. היא הותירה מאחוריה בדיוק, גבר בשנות ה-70 לפחות לחייו, המום ונבחל, לעמוד להמשך הנסיעה, שגם ככה אף צעיר וחייל מהאוטובוס ההומה לא טרח להעניק לו את מקומו לפניה. וכך המשיך לעמוד עד שהאוכלוסיה באוטובוס הדלדלה מספיק.
-----
מפגש "תרבויות" באוטובוס.
נסעתי כהרגלי מדי בוקר לתל אביב בעזרת האוטובוס. זה יום ראשון עמוס שכזה, שבדרך כלל אני מוצא מקום ישיבה בסוף האוטובוס, חבוי בין כל האנשים כבדי המשקל שהצליחו להיסחב עד הסוף כדי להעמיס את מלוא משקלם וזיעתם על האנשים הרזים שהתישבו באיזור הבלתי ממוזג הזה מאחור. הפעם לא מצאתי מקום ונשארתי לעמוד בקצה.
ככל שהתקדמנו, והאנשים החלו להיערם באוטובוס האחד על השני, היה ברור שעוד מעט הנהג כבר לא יוכל לראות את הדרך. חיילת אחת, לבנה כמו סיד, נעמדה לה בפתח המעבר המעוגל ("מעבר האקורדיון") בין חלקו הקדמי והאחורי של האוטובוס המוארך שלנו, ומנעה מכל מי שעלה אחריה להמשיך לעבור, אלא אם רצה ליבו לטפס בעדה ובעד כל מי שנאלץ לעמוד מאחוריה. לא נעים לישראלים לדחוף ככה סתם, צריך למהר לאן-שהוא כדי שההחלטה תהיה צודקת.
עוד לפני שיצאנו מהעיר, כמות האנשים בחלקו הקדמי, זה שלפני מעגל האקורדיון, היתה בלתי נסבלת, והנהג לא יכל לסגור אפילו את דלת הכניסה. הוא תפס יוזמה, חפן את מיקרופון הכריזה שלו, וביקש בנחמדות מהולה ברוגז קל, מהאנשים הטובים באוטובוס להתקדם פנימה, אחרת הוא לא נוסע. החיילת, פניה כלפי המשך הדרך השוממת, לא הנידה עפעף והמשיכה להחזיק בעמדת הכוח שלה על כל האוטובוס. אלו שאחריה לא טרחו לבקש ממנה להתקדם, משום שגם להם היה נוח בעמדה שלהם, עם איזה עמוד מעבר לפוט בין ידיהם.
הנהג, שהחליף כבר את הנחמדות במלוא הרוגז שניתן היה, אחרי שהמתין דקה או שתים להתפתחות, כרז שוב בבקשה שהאנשים במרכז יתקדמו פנימה יותר לתוך האוטובוס. את החיילת זה לא ענין. מבטה היה קפוא ואדיש, והאנשים מאחוריה לא יכלו להיות אדישים אפילו יותר למצב.
הנהג, חסר אונים, שחרר את האנשים מלפנים שנעמדו לידו בלית ברירה, וביקש מהם לעבור לחלקו האחורי של האוטובוס, היכן שיש מקום בשפע. האנשים הטובים נענו לבקשתו ויכולנו לשוב לנסוע.
-----
מאוחר יותר, כאשר הגענו כבר לתל אביב וראשון האנשים באוטובוס ירד בתחנה שלו, התפנה מקום. קפצה במהירות החיילת והתיישבה במושב הפנוי. היא הותירה מאחוריה בדיוק, גבר בשנות ה-70 לפחות לחייו, המום ונבחל, לעמוד להמשך הנסיעה, שגם ככה אף צעיר וחייל מהאוטובוס ההומה לא טרח להעניק לו את מקומו לפניה. וכך המשיך לעמוד עד שהאוכלוסיה באוטובוס הדלדלה מספיק.
-----
מפגש "תרבויות" באוטובוס.
תגובה 1:
אולי כדאי שתתחיל לנסוע ברכבת :)
הוסף רשומת תגובה