איך יגן השב"כ?

1. ארגון פרטי בשם "הועד הציבורי נגד עינויים בישראל" פרסם היום דו"ח בעקבות שישה מקרי מלחמה פסיכולוגית לכאורה בעצירים של השב"כ. מדובר בדו"ח פרטי כאמור, שמתבסס אך ורק על עדויותיהם של עצירים לשעבר של השב"כ.
2. הדו"ח מספר על מקרים שבהם השב"כ, ביים עצירה ואפילו עינוי (אני חוזר: ביים), של קרובי משפחה של אותו עציר נבדק. באחד המקרים, הזה של מחמוד סוויטי, שנעצר בחשד לשותפות בביצוע פיגוע ובפעילות בארגון טרור, בפני החשוד הוצגו הוריו כאילו היו עצורים בעצמם. הלחץ הנפשי גבר על החשוד, והוא ניסה להתאבד.
3. אינני פסיכולוג או פסיכיאטר, אבל מה יכל לגרום לסוויטי לנטול את חייו, כאשר הוריו החפים מפשע נאסרו למיטב ידיעתו? היתכן שהחשוד היה אשם, וכדי להימנע ממסירת המידע שהחזיק מפאת החשש שחבריו הפלשטינים ירצחו אותו אם יוודע דבר החשיפה - הוא פשוט העדיף להעלים את הראיות בראשו ולהתאבד?
   זו אפשרות, גם אם תעדיפו לא להאמין בה - כדי לנגח את השב"כ.
4. בלב כבד פסקו שופטי בג"צ נגד עינויים פיסים בבני אדם בישראל בידי השב"כ ב-1999. בפסק הדין כתבו:
   

   "איננו מצויים במגדל שן. חיים אנו את חייה של המדינה. מודעים אנו למציאות הטרור הקשה בה שרויים אנו לעתים. החשש כי פסק דיננו ימנע התמודדות ראויה עם מחבלים וטרוריסטים מטריד אותנו."

   כבוד השופט יעקב קדמי המשיך ואמר:
   

   "מתקשה אנכי לקבל מצב דברים שבו, בשל העדרה של הוראה חקוקה מפורשת כאמור, תעמוד המדינה חסרת אונים מן ההיבט המשפטי, באותם מקרי חירום נדירים שזכו לכינוי 'פצצה מתקתקת'; ולא תהיה 'מוסמכת' להורות על נקיטה באמצעי חקירה חריגים בנסיבות כאלה."

   האיסור על עינויים פיסים נקבע בבג"צ, אך בזאת הסתכם. לא דובר על המלחמה הפסיכולוגית, כפי שמוסיפים לפרש בוועד.
   
5. אם נכבול את ידיו של השב"כ גם במלחמה הפסיכולוגית, מה יוותר לו? כיצד יוכל שירות הבטחון הכללי להגן על אזרחיו, כשהעצירים שבידיו חוששים יותר למסור מידע פן יומתו הם ומשפחתם בידי אחיהם הפלשטינים כשישוחררו ממעצר בישראל?
   עו"ד יהונתן קלינגר טוען שהשימוש במשפחות יגרור בהכרח הודאות שווא, ואני נוטה להסכים על הסיכון. עם זאת, מהי האלטרנטיבה? לא פשוט כל כך להוכיח את הקשר של אותו חשוד לפרשה בה הוא מואשם, מבלי לחשוף את כל רשת הריגול של ישראל עם משתפי פעולה פלשטינים בארגוני המחבלים, מה שכמובן מסוכן לבטחון המדינה. פרדוקס. תפגע בבטחון המדינה בין אם תשתמש ובין אם לא, בעדויות שבידך.
6. אז איך נמלטים מזה? אולי כן נשתמש באמצעים שיוצאים מגדר ה"רגיל"?
   הרשות המחוקקת, הכנסת, צריכה להחליט מתי כן מותר לכופף את זכויות היסוד של חשוד בביצוע מעשה טרוריסטי. למרות הסיכון המוסף בהודאת שווא, אין בכך מן השונה מהגבלת הזכות לתנועה בפעולת המעצר, או מהגבלת הזכות להתאגדות כאשר מדובר בארגון טרור.
   מתי זה כבר יקרה?
   

"כל כוכבי האינטרנט הגדולים ביותר פה"

אחד הקטעים הכי טובים שהיו בפרק האחרון של "סאות' פארק" בארה"ב, שגם משודרת חינם באינטרנט.
מי שמתכוון לצפות בקטע, (א) אזהרה: שפה גסה (ב) הרקע: הילדים מנסים לגייס כסף כדי להחזיר את הסדרה הקנדית האהובה עליהם, "טרנס ופיליפ", אחרי שקנדה כולה פתחה בשביתה (פארודיה על שביתת התסריטאים האמריקאים):

הפרק השלם באתר הרשמי של הסדרה.

האקונומיסט נגד אקזיטים ישראלים

1. האקונומיסט פרסם היום (ו') ניתוח על מדינת ישראל, ובעיקרה מפעל ההיי-טק, לכבוד חגיגות ה-60'. על פי גלובס, האקונומיסט טוען כך:
   

   "אקונומיסט" מציין כי תעשיית ההיי-טק הישראלית אכן מצטיינת בהקמת סטארט-אפים מוצלחים, אולם מתקשה מאוד בליוויים עד למעמד של חברות ענק. לכן, רוב הסטארט-אפים הישראלים נמכרים בשלבים מוקדמים יחסית - ומשקיעים זרים נהנים מפירותיהם.

2. השורות הללו, שהן חלק מהתחלואות בישראל שמתיחס אליהן הניתוח*, מובילות אותי להבנה שמבנין האקונומיסט בבריטניה, לא מכירים את ישראל בכלל.
3. הסטארט-אפים בישראל לא נפתחים על מנת להפוך למיקרוסופט ואינטל הבאים. לסטארט-אפ ישראלי (רובו ככולו) שם לעצמו מטרה אחת לנגד עיניו: תביאו לי ת'כסף. חלקם מצליחים יותר, חלקם מצליחים פחות, וחלקם לא.
   התרבות ה'חאפרית' הישראלית, תרבות ה"יאללה" ו"יהיה בסדר", לא נעצרת רק בנהגי המוניות כפי שהציגו זאת אגד בזמנו. התרבות הזו מוטמעת בכל ישראלי, בין צבר ובין עולה חדש. כולם מצליחים לקלוט את הויברציות הלאומיות: צריך להנחית מכה ניצחת, ולברוח עם השלל. אורך החיים של סטארט-אפ לא אמור להיות גבוה משנים בודדות. צריך להקים חברה, לפתח את המוצר לרמה סבירה שנוכל להראות אותו לאמריקאים, ואז למכור. החברה לא חייבת לשרוד את המכירה, אבל לפעמים אגב, גם זה קורה.
   חלק מהסטארט-אפים הישראלים לא מחזיקים אפילו במודל עסקי ברור. הגשמת המטרה הסופית, לעשות אקזיט יפה עם כמה מיליונים, זה החלום הישראלי. מעטות החברות שרוצות להיות מטריקס ואמדוקס הבאות.
   
4. מה שהאקונומיסט לוקח כדבר שלילי, נתפש אצל הישראלים כדבר הכי נכון וטוב שיכול לקרות.

* מלבד זאת, אין לי טענות לאקונומיסט. באמת החינוך הוא המצוקה הגדולה ביותר במדינה הזו.

אחמד טיבי מתגרה: שוב טס ללבנון

1. חמוש בשלושה עיתונאים ערבים שילוו אותו לטובת סיקור האירוע המתגרה, חבר הכנסת אחמד טיבי, שוב נחת בשבוע שעבר בביירות, בירת לבנון, זאת אחרי שכבר נחקר פעם באותו ענין. אני אחזור על זה. חבר כנסת. ישראלי. מבקר במדינה עוינת. לבנון. בניגוד לחוק. אה, אבל זה לא הכל! הוא גם אמר ל-ynet:

   "הימין מת לראות אותנו מחוץ לכנסת באמצעות חוקים פשיסטיים. זו הייתה בסך הכל חניית ביניים למשך שעה. ביקרתי בלבנון ואוסיף לבקר בה בעתיד."

   מדהים. חבר כנסת שמפר את החוק, לא נענש על זה פעם אחת (היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, החליט בזמנו לא להעמידו לדין משום שהעלה הסברים סבירים בעיניו בתקשורת!), מוסיף לעשות כן שוב, ועוד מתחסד אחר כך כאילו הוא שה תמים וזכותו לנהוג כרצונו.
   
2. חבר בבית הנבחרים, איש ציבור ונבחר של העם, אדם האמור לשמש דוגמה, מפר את החוק, מרגיש שהוא מעל לחוק (עושה זאת שוב, ומוסיף לומר "ואוסיף לבקר בה בעתיד"), ונשאר חבר בבית הנבחרים.
3. ועדת הכנסת דנה השבוע בקידום תיקון לחוק יסוד הכנסת, שימנע בחירת מועמדי מפלגות שביקרו במדינת אויב. לפני שמטפלים בזה, צריך לדעתי לטפל בהכנסתו לכלא של פושע המזלזל בחוקי המדינה.
4. חבר כנסת אחר, טלב א-סנע, אמר על תיקון החוק כי הוא "גרוע מחוקי נירנברג".
   חוקי נירנברג, כידוע, קבעו מי הוא יהודי, וחסכו ממנו את הזכויות להיות אזרח, להצביע, לכהן במשרות ציבוריות ולהיות זכאי להגנה משפטית.
   דבריו של ח"כ א-סנע מקוממים ופוגעניים כלפי כל ניצולי השואה וניספי השואה. א-סנע סבור שחבירה למדינה עוינת, סכנה לבטחון המדינה, וסכנה לגילוים בטחוניים רגישים להם חשוף חבר כנסת הם לא בחזקת ניסיון לשמור על המדינה, אלא בחזקת גזענות ופשע שסולל את הדרך לרצח עם.
   אחת הזכויות היסודיות ביותר של אדם היא לנוע להיכן שירצה. הזכות הזו נלקחת ממנו על ידי המדינה (באמצעות מאסר) כאשר הוא נחשד בכוונה לרצח. חוק איסור הנסיעה למדינה עוינת, אותו הפר ח"כ טיבי, הוא בדיוק כזה, מאותן הסיבות שמניתי כרגע. הערבים (ובינהם חברי הכנסת הערבים) יודעים להציף היטב את השואה בכל פעם שנעשה להם עוול, ואיש אינו מטיף להם דבר על הכיעור בדבריהם, על חוסר ההתחשבות, ולפעמים, כמו הפעם, על הטיפשות בדבריהם שחסרה כל קשר למקרים לטובתם הם מוזכרים.
   

ולפעמים הערבים המוסלמים יודעים בדיוק את ההקשר הנכון להזכיר את השואה.

מזכיר מועצת בילעין (התמים) מזהיר את התמימים

אסתי אהרונוביץ' פרסמה בשבוע שעבר כתבה שולית במוסף הארץ על פועלו האחרון של מוחמד אל-חטיב. אל-חטיב (אל תתבלבלו עם הרוצח הערבי-ישראלי בעל אותו השם שרצח את מיכאל רונקין וגם נחשד ברצח אולג שייחט), כיום מזכיר המועצה בילעין, שלח בקשת פרסום מודעה בעיתון החרדי "יתד נאמן" באמצעות עורך הדין מיכאל ספרד.
המודעה, תחת הכותרת "אזהרה", מתריעה בפני הציבור החרדי שלא לרכוש דירות בשכונת מתיתיהו מזרח במודיעין עילית.

"מאות יהודים תמי לב, שרכשו ב'מתתיהו מזרח' דירות, נקלעו לצרה גדולה", נכתב במודעה, "כשהתברר שהחברות בנו את הדירות באופן לא חוקי, הקפיא הבג"ץ את הבניה והאכלוס כמעט שנתיים. בסוך 2007 הפשיר הבג"ץ את הפניה, אבל הורה להזיז מערבה את גדר ההפרדה שבנויה כיום ממזרח לשכונה. בג"ץ קבע שהגדר החדשה תעבור בתוך השטח שתוכנן לשכונה, אך עדין לא ידוע היכן בדיוק תיבנה. מי שרוכש כיום במקום דירה 'על הנייר' עלול לגלות שביתו מתוכנן בחלקת אדמה אשר מעבר לגדר החדשה, ולכן לא יבנה לעולם."

אל-חטיב עושה הטוב, רק מנסה להשכין שלום ולדאוג ליהודים הטובים שעלולים לגור מחוץ לגדר ההפרדה. בסדר. העיתון כמובן סירב לפרסם את המודעה, והעיתונאית אהרונוביץ' אומרת לאל-חטיב, "דאגתך לרוכשי הדירות במגזר החרדי נוגעת ללב." נו, באמת.

אז מה באמת הענין? אל-חטיב ועו"ד ספרד היו אלו שהגישו את העתירות לבג"צ נגד הרחבת הגדר על מנת לאפשר את סיום בנייתה של שכונת מתתיהו מזרח, ובכלל מנעו את המשך הבניה. לפני כמה חודשים הם אכן הצליחו בבג"צ כשהזה הורה לשנות את תוואי הגדר. נכון לעכשיו אין תוואי גדר מוגדר, אלא שהוא מן הסתם יעטוף את השכונה היהודית ויפריד אותה מבילעין ואדמות החקלאות של תושביו. אלא שממה חוששים אל-חטיב וספרד? אם יגיעו עוד משפחות יהודיות לאכלס את שכונת מתתיהו, הן כנראה ירחיבו את תוואי הגדר. יהיה חסר הגיון שהגדר לא תעטוף את כל התושבים היהודים. מה יעשו שני "התמימים" הללו? ינסו להרתיע יהודים מלאכלס את השכונה באמצעות מודעה בעיתון חרדי מוביל. כשזה לא הלך, לא קרה נזק באמת, כי תמיד אפשר לומר ל"הארץ" שהחרדים ההם מסננים אותם והוא ישמח להיחלץ לעזרתם.

מאבקי כוח באוטובוס

נסיעה באוטובוס היא תמיד דבר מענין. יוצא לך לראות את התרבות הישראלית במלוא כיעורה.
נסעתי כהרגלי מדי בוקר לתל אביב בעזרת האוטובוס. זה יום ראשון עמוס שכזה, שבדרך כלל אני מוצא מקום ישיבה בסוף האוטובוס, חבוי בין כל האנשים כבדי המשקל שהצליחו להיסחב עד הסוף כדי להעמיס את מלוא משקלם וזיעתם על האנשים הרזים שהתישבו באיזור הבלתי ממוזג הזה מאחור. הפעם לא מצאתי מקום ונשארתי לעמוד בקצה.
ככל שהתקדמנו, והאנשים החלו להיערם באוטובוס האחד על השני, היה ברור שעוד מעט הנהג כבר לא יוכל לראות את הדרך. חיילת אחת, לבנה כמו סיד, נעמדה לה בפתח המעבר המעוגל ("מעבר האקורדיון") בין חלקו הקדמי והאחורי של האוטובוס המוארך שלנו, ומנעה מכל מי שעלה אחריה להמשיך לעבור, אלא אם רצה ליבו לטפס בעדה ובעד כל מי שנאלץ לעמוד מאחוריה. לא נעים לישראלים לדחוף ככה סתם, צריך למהר לאן-שהוא כדי שההחלטה תהיה צודקת.
עוד לפני שיצאנו מהעיר, כמות האנשים בחלקו הקדמי, זה שלפני מעגל האקורדיון, היתה בלתי נסבלת, והנהג לא יכל לסגור אפילו את דלת הכניסה. הוא תפס יוזמה, חפן את מיקרופון הכריזה שלו, וביקש בנחמדות מהולה ברוגז קל, מהאנשים הטובים באוטובוס להתקדם פנימה, אחרת הוא לא נוסע. החיילת, פניה כלפי המשך הדרך השוממת, לא הנידה עפעף והמשיכה להחזיק בעמדת הכוח שלה על כל האוטובוס. אלו שאחריה לא טרחו לבקש ממנה להתקדם, משום שגם להם היה נוח בעמדה שלהם, עם איזה עמוד מעבר לפוט בין ידיהם.
הנהג, שהחליף כבר את הנחמדות במלוא הרוגז שניתן היה, אחרי שהמתין דקה או שתים להתפתחות, כרז שוב בבקשה שהאנשים במרכז יתקדמו פנימה יותר לתוך האוטובוס. את החיילת זה לא ענין. מבטה היה קפוא ואדיש, והאנשים מאחוריה לא יכלו להיות אדישים אפילו יותר למצב.
הנהג, חסר אונים, שחרר את האנשים מלפנים שנעמדו לידו בלית ברירה, וביקש מהם לעבור לחלקו האחורי של האוטובוס, היכן שיש מקום בשפע. האנשים הטובים נענו לבקשתו ויכולנו לשוב לנסוע.
-----
מאוחר יותר, כאשר הגענו כבר לתל אביב וראשון האנשים באוטובוס ירד בתחנה שלו, התפנה מקום. קפצה במהירות החיילת והתיישבה במושב הפנוי. היא הותירה מאחוריה בדיוק, גבר בשנות ה-70 לפחות לחייו, המום ונבחל, לעמוד להמשך הנסיעה, שגם ככה אף צעיר וחייל מהאוטובוס ההומה לא טרח להעניק לו את מקומו לפניה. וכך המשיך לעמוד עד שהאוכלוסיה באוטובוס הדלדלה מספיק.
-----
מפגש "תרבויות" באוטובוס.

אנשים דביקים

היום היה יום חמים. לא ימי הקיץ הלוהטים של ישראל, אך עם זאת מין יום כזה שמבהיר לכל שהחורף תם. נסעתי באוטובוס בדרכי חזרה הביתה. זוהי נסיעה קצרה, שמצליחה לארוך עם אוטובוס בצהרי היום בסביבות השעה. מדובר בקו פופולרי מאד כנראה, כי מהר מאד, האוטובוס מתמלא עד אפס מקום, וגם אם רצית לצאת באחת מתחנות הביניים, לא יכולת מפאת הדוחק העצום.
למזלי, אני עולה באחת התחנות הראשונות, ככה שתמיד יש לי מקום לשבת מאחור. להירגע. להירדם.
אלא שהפעם כשהתעוררתי, הסתבר לי שמישהו נרדם עלי. כנראה התעוררתי מחוסר הנעימות שבמגע האנושי של גבר שעיר ומשופם, לבוש בביגוד ארוך ביום חמים שכזה. ניסיתי להיות אדיב ולא להעיר את האדם משנתו, ובכל זאת לדחוק אותו מעלי. הדחיפות הקלות שלי בהטית כתפים מושלמת עשו את העבודה - גם הורדתי אותו מעלי וגם הצלחתי להשאיר אותו במצב השינה. אלא שהישארותו במצב השינה השרתה בו את הרצון כנראה להמשיך ולהיתלות עלי. לא נעים. מה עושים?
ניסיתי להחזיק את עצמי, ניסיתי להתאפק. אמרתי לעצמי שזה יעשה אותי אדם טוב יותר. נו, מה אכפת לי. עוד מעט מגיעים (רק עוד עשרים דקות!!!)
טוב. לא באמת הצלחתי להחזיק מעמד יותר מ-40 שניות, וטפחתי לו על החלק העליון של הזרוע. הוא התעורר בתהיה. "סליחה, אתה יכול...?" אמרתי בעודי מטופף על הכתף שלי בהכוונה לא נעימה על מעשיו הפולשים לטריטוריה שלי. הוא כנראה לא בדיוק הבין את כוונתי, החל אוסף את דבריו, ופינה לי דרך לעבור כדי לצאת מהמושבים לעבר היציאה מהאוטובוס.
"לא, לא. אתה ישן עלי." תיקנתי. -"אה, סליחה." הוא התנצל כשהוא לופת בעדינות את הירך שלי. למרות המוזרות באקט ההתנצלות שלו, הרגשתי לא נעים. רציתי לבקש ממנו לחזור להירדם עלי. לא ביקשתי.